ארכיון התגית 'ממשלה'

נוב 10 2011

שתי מחשבות על מאבק הרופאים: 2

מאת נושאים שערוריות

[הפוסט הזה עשוי להוציא אותי קצת ילד נאיבי. אני מזהיר מראש.]

בעצם זאת לא רק תופעה של מאבק הרופאים, אלא בכלל של המחאה-החברתית-בישראל-2011 על כל הגוונים שלה. אני קרוב יותר כרגע לעולם הרפואה, אבל בעצם כל שאר המחאות נוגעות בי בקרבה כלשהיא: נושאי הדיור, יוקר המחייה בכלל, הורות חד-הורית, וכולי. כולנו חושבים ואומרים מה צריך להיות כאן. מה צריך להשתנות. אנחנו נאבקים על זה. אנחנו מול הממשלה.

רגע, מה?

רק לי זה נשמע הזוי שהגוף שאמור לייצג אותנו נלחם בנו? רק לי זה נשמע מעוות שמי שאמור לדאוג לאינטרסים שלנו, שאנחנו בחרנו בו לשם כך, מתנהג כאילו הוא בעל הבית כאן ואנחנו באים מולו בדרישות לא הגיוניות?

היתה אמורה להיות כאן דמוקרטיה. כזאת שבה אנחנו בעלי הבית. אנחנו קובעים מה סדר העדפויות ואיך החיים כאן צריכים להיראות. נכון שצריך נבחרי ציבור כדי לייצג אותנו, כי אין אפשרות שכולנו נתערב בכל עניין החלטה ואירוע מדיני, וגם אין אפשרות שכולנו נבין לעומק את הנושאים הרלוונטים לניהול מדינה. אבל גם לא יתכן שאותם נבחרים יקומו עלינו ויקבעו לנו מה שבא להם.

ככל הנראה The joke is on me, שכן אני כאילו לא קולט את המציאות: "זה פשוט לא ככה בעולם האמיתי". (ילד נאיבי כבר אמרתי?)

האנשים שנמצאים כרגע בשלטון כנראה לא יעשו דבר בעניין, פרט לצעדים שאולי יראו כאילו הם עושים משהו אבל בעצם לא ישנו כלום, וצעדים מסיחי תשומת לב. אם נישאר עם אותו היצע פוליטי אז גם בהמשך לא תהיה בשורה טובה. הפתרון הדמוקרטי המתבקש הוא לחכות לבחירות הבאות ולפתור את זה דרך הכנסת. להקים מפלגה שתואמת את רוח הקיץ שעבר עלינו, ואם הציבור כל כך רוצה את השינוי הוא יצביע לה, לא?

כנראה שבמדינה המעוותת שלנו, שבה הדבר שהכי מעניין את הבוחר הממוצע זה האם מי שהוא מצביע עבורו הוא בעד או נגד ההתנחלויות ואיך הוא מתכנן לפתור את הסכסוך היהודי-ערבי, מפלגה כזאת לא תקבל יותר מדי קולות. או שכן? כבר אין לי מושג. יש לנו היסטוריה מקובעת של ריבוי מפלגות ופיזור כוח ההשפעה על פני כולן. לא מזמן דיברתי עם חבר על כל המצב הזה. הוא פרש בפני את בעיית שיטת הבחירות והקואליציות במדינה וסוג-של הוכיח דרכה שאי אפשר להזיז את המדינה לאף כיוון כלשהו. זה די מייאש ודי מפכח מהרעיונות היפים שתיארתי למעלה. הרעיון היחיד שהיה לי כדי לצאת מהסבך הקואליציוני הזה בא לי בהשראת הפריימריז של מפלגת העבודה: קובעים מראש שתי הצבעות: ראשונה שתיראה כמו היום, ואז, אם אין רוב אמיתי לאף מפלגה, הצבעה שניה רק לשתי המפלגות שקיבלו הכי הרבה קולות בראשונה. זה לא יכניס כנראה אף מפלגה קטנה לשלטון, אבל אולי לפחות זאת שכן תיבחר תוכל לעבוד באופן נקי ועצמאי (ואולי גם תהיה אופוזיציה אמיתית).

אני לא יודע אם זה פתרון טוב, או אם יש פתרון מעשי כלשהו. אני פשוט חושב, כמו בפוסט הקודם שלי, שגם אם לא נשנה כרגע את התופעה הזאת, חייבים להכניס לתודעה את זה שהיא מעוותת ביסודה: לא יתכן שממשלה תנהל מלחמה כנגד האזרחים שלה.

אין תגובות

נוב 10 2011

שתי מחשבות על מאבק הרופאים: 1

מאת נושאים שערוריות

הייתי שכיר במספר חברות, במשך שנים. בכל החברות שעבדתי בהן מעולם לא ניהלתי משא ומתן מול אגף הכספים. כמעט אף פעם אפילו לא היה לי מגע עם אגף הכספים, חוץ ממקרים בודדים שבהם לא הבנתי משהו בחוזה שלי או במשכורת, ולעתים לתיקון טעויות טכניות.

מי שגייס אותי לחברה היה מנהל מקצועי, או מנהל אגף. לעתים שניהם. לעתים אנשי כוח אדם ראיינו אותי בנוסף, אבל רק אחרי שהמנהלים הסכימו לכך.
מי שקבע לי את המשכורת באותן חברות היו אותם מנהלים, בדרך כלל לפי נהלי הארגון, שהוכתבו להם מהמנהלים שלהם. מי שפניתי אליו כדי לבקש העלאה במשכורת, או קידום, או כל דבר אחר היו המנהלים הישירים שלי. לעתים היו צריכים לדבר על כך עם המנהלים שלהם.

מעולם אגף הכספים לא היה צד בהחלטות האלה. הוא קיבל הנחיה לשלם לי משכורת, אז הוא שילם. הוא קיבל הנחיה לקדם אותי, או להעלות לי את המשכורת, או לשלם לי בונוס, או להפסיק לשלם לי כשעזבתי את העבודה, והוא ביצע. התפקיד של האגף היה לנהל את הכסף בצורה חכמה. לדעת כמה יש, כמה אפשר להוציא, וכמה כדאי לחסוך. הוא היה גם אחראי על ביצוע כל הפעולות האלה, ובמקרה של החסכונות גם הפעיל אוטונומיה מסוימת. המקרה הקיצוני היחיד שבו יכלו אנשי הכספים להתערב בהחלטות האלה היה אם לא היה כסף לחברה. חוויתי את זה פעם אחת על בשרי, כשחברה שעבדתי בה פיטרה את כל הסטודנטים. וגם אז ההחלטה הגיעה מהמנהלים. אף איש כספים לא קבע אותה בעצמו.

אז איך נוצר מצב שהרופאים נושאים ונותנים עם האוצר? מה האוצר קשור כאן? האוצר לא (אמור להיות) יכול לשנות מדיניות תקציב כמו לקצץ בתקציב הבטחון עבור תקנים או כמו להעלות מסים כדי להגדיל את הכנסות המדינה. האוצר מיישם את הוראות הממשלה, אבל הוא לא אמור לקבוע אותן בשבילה. במדינה שלנו ניתנה לאוצר, וגרוע מזה: לפקידי האוצר, הסמכות לקבוע מדיניות ממשלתית. יש כאן עיוות מוחלט של שרשרת ההנהלה. כאילו למנהל (ביבי, כן?) אין כוח להתעסק עם הרופאים, אז הוא זרק אותם למי שממילא אין לו סמכות להגיד שום דבר פרט ל"לא" (כי אם המנהל לא מגדיר מחדש את התקציב פשוט אין כסף לתת), ואילו פקידי האוצר מביטים בגאווה בתגי ה"Deputy Sheriff" שהם קיבלו, וכמו חולי סג"מת משתכרים מהכוח שנחת עליהם.

השיטה הזאת עובדת מצוין לראש הממשלה. הוא מונע מראש את האפשרות לשינוי שאולי יכאב, מפנה כמה שיותר אש אל מישהו אחר, ועדין יוצר את הרושם שהממשלה שותפה לאיזהשהוא נסיון מעשי לפתור את המשבר. תוסיפו למדורה קצת עבודת יח"צ וכמה טוקבקים בתשלום ורוב הציבור, כולל הרופאים, אוכלים את הלוקש הזה בכיף.

אני לא יודע אם יש סיכוי לשנות את זה בפועל, אבל לפחות חייבים לזכור את זה בתודעה שלנו: המו"מ מתנהל עם הגורם הלא נכון. שרשרת הניהול הנכונה עבור הרופאים אינה עוברת דרך האוצר, אלא שר הבריאות ומעליו ראש הממשלה. אה, אופס – הם אותו.

תגובה אחת

יונ 04 2011

צאו לי מהדת

מאת נושאים כללי

מסתמן שאני לא מהכותבים העקביים, אבל עניין רישום הדת של יורם קניוק במשרד הפנים, שקראתי עליו בהתחלה אצל נמרוד אבישר ואחר כך גם אצל תומר פרסיקו, מאד משפיע עלי.

כבר שנים שאני מנבא, ביני לבין עצמי, שיבוא יום ואזרח ישראלי יבקש לרשום אותו כ"חסר דת". זה פשוט הצעד ההגיוני היחיד לאור ההתעקשות של המדינה שפעולות מסוימות, כמו נישואין, גירושין, או קבורה, יתבצעו על ידי הממונים הרשמיים על הדת הספציפית של אותם האזרחים. ההתעקשות הזאת היא חוצפה, במיוחד עבור מדינה, שאמורה לעמוד על עקרון חופש הדת (בין היתר). עוד יותר חוצפה היא שהמדינה מתיימרת לקבוע לאזרחים את הדת שלהם (אף פעם לא מצפים לאינקוויזיציה הספרדית וכו').

התגובה הרפלקסיבית שלי לסיפור של קניוק היתה שגם אני רוצה. גם אני רוצה להיות מותר מכבלי כפיית הדת של המדינה. גם אני רוצה להצטרף, כדי שיבינו שיש כאן כמות אנשים שמעוניינים במהפך הזה, בחופש הזה, ולא רק תמהוני אחד לבדו.

אבל אז חשבתי: רגע, אם הוא יצליח, אז אולי עדיף שלא אעשה שום צעד בלתי הפיך לפני שבאמת החירות שלי לעשות דבר כזה או אחר עומדת במבחן? אולי עדיף לא להצטער אחר כך? המחשבה הזאת הזכירה לי את הטיעון הקבוע, ששמעתי מהרבה חברים חילונים, בעד חתונה דתית על ידי הרבנות: כדי שהילדים יוכלו להתחתן ברבנות, אם ירצו. הפחד הזה משתק את החילונים מלעשות צעדים דומים לשל קניוק. הם כבר אינם קשורים לדת בצורה שהרבנות מכתיבה אותה, אבל כבולים על ידי המדינה לאותה רבנות בתור האופציה היחידה לחיות כיהודים בישראל (בארצות הברית אין את המגבלה הזאת) – לפחות בעניינים רשמיים של רישום נישואין וכו'. בנוסף, המדינה אף מכתיבה להם שעליהם לחיות כיהודים, נקודה.

ההגדרה במשרד הפנים כ"חסר דת" אינה אמורה למחוק את הזהות היהודית של האזרח. קודם כל לא הלאומית, אבל גם לא הדתית. אולי אין כרגע תשתית בארץ לקיים את הטקסים הרלוונטים ללא הרבנות, אבל אני בטוח שעם השנים וההתווספות של אזרחים נוספים להגדרה הזאת תקום תשתית כזאת, ונוכל להתחתן חתונה יהודית (אפילו רפורמית, רחמנא ליצלן) גם אם משרד הפנים רושם אותנו כחילונים גמורים.

יש רק עניין אחד, שלדעתי הוא בעצם המרכזי כאן, שלא ראיתי שאנשים מדברים עליו (עוד לא קראתי את כל התגובות). מדוע בעצם בכלל נרשמת הזהות הדתית או הלאומית במשרד הפנים? זאת החוצפה האמיתית, והסתירה הקשה לעקרון חופש הדת והגזע. המהפכה הנכונה היא לא לרשום "חסר דת", אלא שמשרד הפנים ימחק בכלל את שני השדות האלה ממסד הנתונים שלו. אין שום סיבה שהמדינה תתיחס שונה אל בני הדתות השונים או אל בני הלאום השונים, אם הם אזרחים שלה. אנחנו עוד רחוקים מזה, אבל מר קניוק מקדם אותנו צעד אחד בדרך הנכונה.

אין תגובות

אוק 03 2010

כמה שבא לך

איכשהו לאחת המדינות עם הכי הרבה יצירה טכנולוגית בעולם (ישראל, כן?) יש ממשלה ללא מושג קלוש בטכנולוגיה. אני לא מדבר רק על נסיונות הזויים לצנזר את האינטרנט, אלא כמובן גם על אתרי הווב הממשלתיים. המצב גרוע כל כך שאני כל פעם מחדש נפעם ומופתע כשאני נתקל בשירות ממשלתי שימושי, ועוד יותר מופתע אם הוא ממש עובד.
לכן הופתעתי מאד לגלות שאפשר לשלם לביטוח לאומי באינטרנט. אבל השמחה נמוגה כשגיליתי שהאתר שלהם לא תקני ולא עובד בפיירפוקס. מחלתי על כבודי ועל אבטחת המידע שלי והעליתי אקספלורר. בכל זאת צריך לשלם ביטוח לאומי. או משהו כזה. מהר מאד הבנתי שיש עוד מכשול: כדי לגשת למידע האישי שלי צריך קוד או משהו דומה, שאותו ניתן לקבל רק בסניף ביטוח לאומי. הלכה הקדמה לביוב (תרגום חופשי מאנגלית). אז מחלתי על כבוד האינטרנט, והתקשרתי אליהם בטלפון, לברר כמה אני חייב. אחרי בירור קצר בישרו לי שיצטרכו לבצע בירור ארוך, ושהם יחזרו אלי. תודה, שלום.
התשובה הגיעה שבוע או שבועים מאוחר יותר, בצורה של מכתב, שבו שוברים וכו לתשלום, שעליהם כתוב בגאווה, שכאמור ניתן לשלם גם באינטרנט. חמוש במידע המעודכן ניגשתי שוב לאקספלורר הארור לשלם. ואז, אחרי שהזנתי את כל הפרטים שהיו בטופס מתברר, שהסכום לתשלום לגמרי נתון בידי. לי זה נראה\נשמע כמו: "בוא, רוצה לשלם? סבבה. כמה בא לך לשלם – ככה תשלם. יהיה בסדר."
מה יקרה עם זה? זה נרשם? זה נכנס למערכת על חשבון החוב \ תשלומים שוטפים שלי? אלהים (ואולי מישהו במשרד) יודע. אפילו מייל לא קיבלתי מהם (והזנתי אותו למערכת), רק איזה מספר אישור תשלום מחברת האשראי או משהו כזה.
זה שירות.
שלם לנו כמה שבא לך

אין תגובות