ארכיון הנושא 'שערוריות'

נוב 10 2011

שתי מחשבות על מאבק הרופאים: 2

מאת נושאים שערוריות

[הפוסט הזה עשוי להוציא אותי קצת ילד נאיבי. אני מזהיר מראש.]

בעצם זאת לא רק תופעה של מאבק הרופאים, אלא בכלל של המחאה-החברתית-בישראל-2011 על כל הגוונים שלה. אני קרוב יותר כרגע לעולם הרפואה, אבל בעצם כל שאר המחאות נוגעות בי בקרבה כלשהיא: נושאי הדיור, יוקר המחייה בכלל, הורות חד-הורית, וכולי. כולנו חושבים ואומרים מה צריך להיות כאן. מה צריך להשתנות. אנחנו נאבקים על זה. אנחנו מול הממשלה.

רגע, מה?

רק לי זה נשמע הזוי שהגוף שאמור לייצג אותנו נלחם בנו? רק לי זה נשמע מעוות שמי שאמור לדאוג לאינטרסים שלנו, שאנחנו בחרנו בו לשם כך, מתנהג כאילו הוא בעל הבית כאן ואנחנו באים מולו בדרישות לא הגיוניות?

היתה אמורה להיות כאן דמוקרטיה. כזאת שבה אנחנו בעלי הבית. אנחנו קובעים מה סדר העדפויות ואיך החיים כאן צריכים להיראות. נכון שצריך נבחרי ציבור כדי לייצג אותנו, כי אין אפשרות שכולנו נתערב בכל עניין החלטה ואירוע מדיני, וגם אין אפשרות שכולנו נבין לעומק את הנושאים הרלוונטים לניהול מדינה. אבל גם לא יתכן שאותם נבחרים יקומו עלינו ויקבעו לנו מה שבא להם.

ככל הנראה The joke is on me, שכן אני כאילו לא קולט את המציאות: "זה פשוט לא ככה בעולם האמיתי". (ילד נאיבי כבר אמרתי?)

האנשים שנמצאים כרגע בשלטון כנראה לא יעשו דבר בעניין, פרט לצעדים שאולי יראו כאילו הם עושים משהו אבל בעצם לא ישנו כלום, וצעדים מסיחי תשומת לב. אם נישאר עם אותו היצע פוליטי אז גם בהמשך לא תהיה בשורה טובה. הפתרון הדמוקרטי המתבקש הוא לחכות לבחירות הבאות ולפתור את זה דרך הכנסת. להקים מפלגה שתואמת את רוח הקיץ שעבר עלינו, ואם הציבור כל כך רוצה את השינוי הוא יצביע לה, לא?

כנראה שבמדינה המעוותת שלנו, שבה הדבר שהכי מעניין את הבוחר הממוצע זה האם מי שהוא מצביע עבורו הוא בעד או נגד ההתנחלויות ואיך הוא מתכנן לפתור את הסכסוך היהודי-ערבי, מפלגה כזאת לא תקבל יותר מדי קולות. או שכן? כבר אין לי מושג. יש לנו היסטוריה מקובעת של ריבוי מפלגות ופיזור כוח ההשפעה על פני כולן. לא מזמן דיברתי עם חבר על כל המצב הזה. הוא פרש בפני את בעיית שיטת הבחירות והקואליציות במדינה וסוג-של הוכיח דרכה שאי אפשר להזיז את המדינה לאף כיוון כלשהו. זה די מייאש ודי מפכח מהרעיונות היפים שתיארתי למעלה. הרעיון היחיד שהיה לי כדי לצאת מהסבך הקואליציוני הזה בא לי בהשראת הפריימריז של מפלגת העבודה: קובעים מראש שתי הצבעות: ראשונה שתיראה כמו היום, ואז, אם אין רוב אמיתי לאף מפלגה, הצבעה שניה רק לשתי המפלגות שקיבלו הכי הרבה קולות בראשונה. זה לא יכניס כנראה אף מפלגה קטנה לשלטון, אבל אולי לפחות זאת שכן תיבחר תוכל לעבוד באופן נקי ועצמאי (ואולי גם תהיה אופוזיציה אמיתית).

אני לא יודע אם זה פתרון טוב, או אם יש פתרון מעשי כלשהו. אני פשוט חושב, כמו בפוסט הקודם שלי, שגם אם לא נשנה כרגע את התופעה הזאת, חייבים להכניס לתודעה את זה שהיא מעוותת ביסודה: לא יתכן שממשלה תנהל מלחמה כנגד האזרחים שלה.

אין תגובות

נוב 10 2011

שתי מחשבות על מאבק הרופאים: 1

מאת נושאים שערוריות

הייתי שכיר במספר חברות, במשך שנים. בכל החברות שעבדתי בהן מעולם לא ניהלתי משא ומתן מול אגף הכספים. כמעט אף פעם אפילו לא היה לי מגע עם אגף הכספים, חוץ ממקרים בודדים שבהם לא הבנתי משהו בחוזה שלי או במשכורת, ולעתים לתיקון טעויות טכניות.

מי שגייס אותי לחברה היה מנהל מקצועי, או מנהל אגף. לעתים שניהם. לעתים אנשי כוח אדם ראיינו אותי בנוסף, אבל רק אחרי שהמנהלים הסכימו לכך.
מי שקבע לי את המשכורת באותן חברות היו אותם מנהלים, בדרך כלל לפי נהלי הארגון, שהוכתבו להם מהמנהלים שלהם. מי שפניתי אליו כדי לבקש העלאה במשכורת, או קידום, או כל דבר אחר היו המנהלים הישירים שלי. לעתים היו צריכים לדבר על כך עם המנהלים שלהם.

מעולם אגף הכספים לא היה צד בהחלטות האלה. הוא קיבל הנחיה לשלם לי משכורת, אז הוא שילם. הוא קיבל הנחיה לקדם אותי, או להעלות לי את המשכורת, או לשלם לי בונוס, או להפסיק לשלם לי כשעזבתי את העבודה, והוא ביצע. התפקיד של האגף היה לנהל את הכסף בצורה חכמה. לדעת כמה יש, כמה אפשר להוציא, וכמה כדאי לחסוך. הוא היה גם אחראי על ביצוע כל הפעולות האלה, ובמקרה של החסכונות גם הפעיל אוטונומיה מסוימת. המקרה הקיצוני היחיד שבו יכלו אנשי הכספים להתערב בהחלטות האלה היה אם לא היה כסף לחברה. חוויתי את זה פעם אחת על בשרי, כשחברה שעבדתי בה פיטרה את כל הסטודנטים. וגם אז ההחלטה הגיעה מהמנהלים. אף איש כספים לא קבע אותה בעצמו.

אז איך נוצר מצב שהרופאים נושאים ונותנים עם האוצר? מה האוצר קשור כאן? האוצר לא (אמור להיות) יכול לשנות מדיניות תקציב כמו לקצץ בתקציב הבטחון עבור תקנים או כמו להעלות מסים כדי להגדיל את הכנסות המדינה. האוצר מיישם את הוראות הממשלה, אבל הוא לא אמור לקבוע אותן בשבילה. במדינה שלנו ניתנה לאוצר, וגרוע מזה: לפקידי האוצר, הסמכות לקבוע מדיניות ממשלתית. יש כאן עיוות מוחלט של שרשרת ההנהלה. כאילו למנהל (ביבי, כן?) אין כוח להתעסק עם הרופאים, אז הוא זרק אותם למי שממילא אין לו סמכות להגיד שום דבר פרט ל"לא" (כי אם המנהל לא מגדיר מחדש את התקציב פשוט אין כסף לתת), ואילו פקידי האוצר מביטים בגאווה בתגי ה"Deputy Sheriff" שהם קיבלו, וכמו חולי סג"מת משתכרים מהכוח שנחת עליהם.

השיטה הזאת עובדת מצוין לראש הממשלה. הוא מונע מראש את האפשרות לשינוי שאולי יכאב, מפנה כמה שיותר אש אל מישהו אחר, ועדין יוצר את הרושם שהממשלה שותפה לאיזהשהוא נסיון מעשי לפתור את המשבר. תוסיפו למדורה קצת עבודת יח"צ וכמה טוקבקים בתשלום ורוב הציבור, כולל הרופאים, אוכלים את הלוקש הזה בכיף.

אני לא יודע אם יש סיכוי לשנות את זה בפועל, אבל לפחות חייבים לזכור את זה בתודעה שלנו: המו"מ מתנהל עם הגורם הלא נכון. שרשרת הניהול הנכונה עבור הרופאים אינה עוברת דרך האוצר, אלא שר הבריאות ומעליו ראש הממשלה. אה, אופס – הם אותו.

תגובה אחת

אוג 05 2010

עיריית תל אביב: שלח בפקס

מאת נושאים צרכנות,שערוריות

באמת שרציתי לפרגן לעירייה: הקימו שירות שימושי, שמאפשר להזמין תו חניה דרך האינטרנט, עם מסמכים סרוקים והכל. אפילו הטופס שמבקש את הפרטים והטפסים הרלוונטיים עובד טוב. ולחצתי על "שלח" וקיבלתי הודעה שהבקשה שלי התקבלה, ולחכות 48 שעות לשליח ללא תשלום(!), או לטלפון מנציג אם תהיה בעיה כלשהיא.

רק שעברו 48 שעות, ואין תו, ואין טלפון, ואין בטיח.

התקשרתי למוקד. בזמן שצלחתי את המענה הקולי המזעזע שלהם (שניתק אותי לאלתר כי לחצתי על ספרה שאין לה שיוך) הרגעתי את עצמי ואמרתי אומר לדבר איתם רגוע.

בהתחלה הנציגה לא הבינה על מה אני מדבר, עד שהבנתי שבעצם לא הגיע אליהם שום דבר. לא בקשה, לא פיפס. ואז היא אמרה לי, בלי להתבלבל, שזה שהאתר אומר שהבקשה התקבלה זה אוטומטי, ואין קשר לזה שהיא התקבלה או לא. בנוסף היא אמרה לי שכמו שבפקס שולחים ואז מתקשרים בטלפון לוודא שהגיע, אז גם באינטרנט צריך לעשות את זה (כי אולי התקבל דף לבן, או שחור? בחיי שזה מה שהיא אמרה לי). לא עזר לי שהסברתי לה שכל המטרה של האינטרנט זה להימנע מטלפונים ומנציגים, ושאם המחשב בצד שלהם אומר לי שההודעה התקבלה, אז זה בדיוק האישור היחיד שאני אמור להצטרך לו. הדבר היחיד שהיה לה לומר לי זה: שלח בפקס. או שתבדוק שאנחנו מקבלים את זה. היא מבחינתה מנסה לעזור לי, ואני רק שלילי.

בטח שאני שלילי, כי גם כשבסוף נכנעתי ואמרתי שאשלח שוב ואתקשר לבדוק היא אמרה לי: כן, אבל אתה לא יכול להתקשר עכשיו, זה מגיע אלינו רק אחרי יומיים – תתקשר עוד יומיים.

זה רק אני, או שמערכת ממוחשבת אמורה לדעת בקצת פחות זמן מ48 שעות האם הוכנסה אליה בקשה כלשהי או לא?

ניסיתי להיות רגוע, באמת שניסיתי. אבל אני לא יכול עם החלמאות הבלתי פוסקת במערכות המחשוב ובאתרי האינטרנט המוסדיים של המדינה שלנו, שממציאה ומייצרת טכנולוגיות גבוהות באופן רציף כבר כמה עשורים. אני לא יכול עם האדישות הזאת מול כשלים תכנוניים בלתי מתבקשים במערכות, שעובדות מעולה בלי תקלות בכל אתר סביר אחר ברשת. זה ממש מגעיל אותי.

אפילו לא ביקשתי שיעבוד על פיירפוקס, או איזה בקשה איזוטרית לתמיכה בלינוקס. בסך הכל רציתי לדעת שמה ששלחתי הגיע, ועכשיו, לא בעוד יומיים.

אין תגובות

אוג 13 2009

חוצפה

חזרתי הביתה מהעבודה וחיכתה לי הפתעה על הדלת: פרסומת תלויה של מפעל הפיס ללוטו, כוללת טור (שכבר מולא אוטומטית(?)).

זה מרתיח אותי.

זאת חוצפה בעיני לשלוח ספאם – מכל סוג שהוא: בדואר אלקטרוני, בתיבת הדואר שלי, על המכונית שלי, על הרצפה ליד דלת הבית, על ידית הדלת, כמגנט על הדלת, אפילו גרוע מזה: מדבקות על הדלת או על המשקוף. זאת השגת גבול, פגיעה ברכוש פרטי (במיוחד אם המדבקה אינה יורדת בקלות), ובאופן כללי התנהגות מגעילה וולגרית.

אבל זאת נורמה. עושה רושם שלאף אחד לא אכפת מזה. או שכן אכפת לאנשים, אבל הם שרויים בתחושה שאין מה לעשות נגד זה. אולי הם צודקים. זה עדין מעצבן אותי. ועוד יותר מעצבנת אותי האדישות של אותם אנשים לעניין הזה.

כשעולה דיון על ספאם בדרך כלל מישהו מעלה את הטיעון שזה האמצעי המעשי היחיד לעסקים קטנים לפרסם את עצמם. איכשהו קשה לי לקבל את זה כהצדקה להשגת הגבול שלהם לגבי הרכוש שלי. למה אני צריך לסבול מזה שלהם קשה לפרסם? שימצאו שיטות אחרות. למה גם צריך לבזבז (כי הרי 99% מזה מוצא דרכו ישר לזבל) כל כך הרבה נייר ומשאבים אחרים?

וכאן בעצם הרתיחה שלי לגבי מפעל הפיס: הוא הרי לא עסק קטן, כך שאפילו את הטיעון הזה אין לו. איך יכול להיות שחברה ציבורית (ממשלתית?) מרשה לעצמה ו\או מרשים לה לזבל לנו את הסביבה ואת החיים?

באמת, רק לי אכפת מהדברים האלה?

אין תגובות