נוב 10 2011

שתי מחשבות על מאבק הרופאים: 2

מאת נושאים שערוריות

[הפוסט הזה עשוי להוציא אותי קצת ילד נאיבי. אני מזהיר מראש.]

בעצם זאת לא רק תופעה של מאבק הרופאים, אלא בכלל של המחאה-החברתית-בישראל-2011 על כל הגוונים שלה. אני קרוב יותר כרגע לעולם הרפואה, אבל בעצם כל שאר המחאות נוגעות בי בקרבה כלשהיא: נושאי הדיור, יוקר המחייה בכלל, הורות חד-הורית, וכולי. כולנו חושבים ואומרים מה צריך להיות כאן. מה צריך להשתנות. אנחנו נאבקים על זה. אנחנו מול הממשלה.

רגע, מה?

רק לי זה נשמע הזוי שהגוף שאמור לייצג אותנו נלחם בנו? רק לי זה נשמע מעוות שמי שאמור לדאוג לאינטרסים שלנו, שאנחנו בחרנו בו לשם כך, מתנהג כאילו הוא בעל הבית כאן ואנחנו באים מולו בדרישות לא הגיוניות?

היתה אמורה להיות כאן דמוקרטיה. כזאת שבה אנחנו בעלי הבית. אנחנו קובעים מה סדר העדפויות ואיך החיים כאן צריכים להיראות. נכון שצריך נבחרי ציבור כדי לייצג אותנו, כי אין אפשרות שכולנו נתערב בכל עניין החלטה ואירוע מדיני, וגם אין אפשרות שכולנו נבין לעומק את הנושאים הרלוונטים לניהול מדינה. אבל גם לא יתכן שאותם נבחרים יקומו עלינו ויקבעו לנו מה שבא להם.

ככל הנראה The joke is on me, שכן אני כאילו לא קולט את המציאות: "זה פשוט לא ככה בעולם האמיתי". (ילד נאיבי כבר אמרתי?)

האנשים שנמצאים כרגע בשלטון כנראה לא יעשו דבר בעניין, פרט לצעדים שאולי יראו כאילו הם עושים משהו אבל בעצם לא ישנו כלום, וצעדים מסיחי תשומת לב. אם נישאר עם אותו היצע פוליטי אז גם בהמשך לא תהיה בשורה טובה. הפתרון הדמוקרטי המתבקש הוא לחכות לבחירות הבאות ולפתור את זה דרך הכנסת. להקים מפלגה שתואמת את רוח הקיץ שעבר עלינו, ואם הציבור כל כך רוצה את השינוי הוא יצביע לה, לא?

כנראה שבמדינה המעוותת שלנו, שבה הדבר שהכי מעניין את הבוחר הממוצע זה האם מי שהוא מצביע עבורו הוא בעד או נגד ההתנחלויות ואיך הוא מתכנן לפתור את הסכסוך היהודי-ערבי, מפלגה כזאת לא תקבל יותר מדי קולות. או שכן? כבר אין לי מושג. יש לנו היסטוריה מקובעת של ריבוי מפלגות ופיזור כוח ההשפעה על פני כולן. לא מזמן דיברתי עם חבר על כל המצב הזה. הוא פרש בפני את בעיית שיטת הבחירות והקואליציות במדינה וסוג-של הוכיח דרכה שאי אפשר להזיז את המדינה לאף כיוון כלשהו. זה די מייאש ודי מפכח מהרעיונות היפים שתיארתי למעלה. הרעיון היחיד שהיה לי כדי לצאת מהסבך הקואליציוני הזה בא לי בהשראת הפריימריז של מפלגת העבודה: קובעים מראש שתי הצבעות: ראשונה שתיראה כמו היום, ואז, אם אין רוב אמיתי לאף מפלגה, הצבעה שניה רק לשתי המפלגות שקיבלו הכי הרבה קולות בראשונה. זה לא יכניס כנראה אף מפלגה קטנה לשלטון, אבל אולי לפחות זאת שכן תיבחר תוכל לעבוד באופן נקי ועצמאי (ואולי גם תהיה אופוזיציה אמיתית).

אני לא יודע אם זה פתרון טוב, או אם יש פתרון מעשי כלשהו. אני פשוט חושב, כמו בפוסט הקודם שלי, שגם אם לא נשנה כרגע את התופעה הזאת, חייבים להכניס לתודעה את זה שהיא מעוותת ביסודה: לא יתכן שממשלה תנהל מלחמה כנגד האזרחים שלה.

אין תגובות

נוב 10 2011

שתי מחשבות על מאבק הרופאים: 1

מאת נושאים שערוריות

הייתי שכיר במספר חברות, במשך שנים. בכל החברות שעבדתי בהן מעולם לא ניהלתי משא ומתן מול אגף הכספים. כמעט אף פעם אפילו לא היה לי מגע עם אגף הכספים, חוץ ממקרים בודדים שבהם לא הבנתי משהו בחוזה שלי או במשכורת, ולעתים לתיקון טעויות טכניות.

מי שגייס אותי לחברה היה מנהל מקצועי, או מנהל אגף. לעתים שניהם. לעתים אנשי כוח אדם ראיינו אותי בנוסף, אבל רק אחרי שהמנהלים הסכימו לכך.
מי שקבע לי את המשכורת באותן חברות היו אותם מנהלים, בדרך כלל לפי נהלי הארגון, שהוכתבו להם מהמנהלים שלהם. מי שפניתי אליו כדי לבקש העלאה במשכורת, או קידום, או כל דבר אחר היו המנהלים הישירים שלי. לעתים היו צריכים לדבר על כך עם המנהלים שלהם.

מעולם אגף הכספים לא היה צד בהחלטות האלה. הוא קיבל הנחיה לשלם לי משכורת, אז הוא שילם. הוא קיבל הנחיה לקדם אותי, או להעלות לי את המשכורת, או לשלם לי בונוס, או להפסיק לשלם לי כשעזבתי את העבודה, והוא ביצע. התפקיד של האגף היה לנהל את הכסף בצורה חכמה. לדעת כמה יש, כמה אפשר להוציא, וכמה כדאי לחסוך. הוא היה גם אחראי על ביצוע כל הפעולות האלה, ובמקרה של החסכונות גם הפעיל אוטונומיה מסוימת. המקרה הקיצוני היחיד שבו יכלו אנשי הכספים להתערב בהחלטות האלה היה אם לא היה כסף לחברה. חוויתי את זה פעם אחת על בשרי, כשחברה שעבדתי בה פיטרה את כל הסטודנטים. וגם אז ההחלטה הגיעה מהמנהלים. אף איש כספים לא קבע אותה בעצמו.

אז איך נוצר מצב שהרופאים נושאים ונותנים עם האוצר? מה האוצר קשור כאן? האוצר לא (אמור להיות) יכול לשנות מדיניות תקציב כמו לקצץ בתקציב הבטחון עבור תקנים או כמו להעלות מסים כדי להגדיל את הכנסות המדינה. האוצר מיישם את הוראות הממשלה, אבל הוא לא אמור לקבוע אותן בשבילה. במדינה שלנו ניתנה לאוצר, וגרוע מזה: לפקידי האוצר, הסמכות לקבוע מדיניות ממשלתית. יש כאן עיוות מוחלט של שרשרת ההנהלה. כאילו למנהל (ביבי, כן?) אין כוח להתעסק עם הרופאים, אז הוא זרק אותם למי שממילא אין לו סמכות להגיד שום דבר פרט ל"לא" (כי אם המנהל לא מגדיר מחדש את התקציב פשוט אין כסף לתת), ואילו פקידי האוצר מביטים בגאווה בתגי ה"Deputy Sheriff" שהם קיבלו, וכמו חולי סג"מת משתכרים מהכוח שנחת עליהם.

השיטה הזאת עובדת מצוין לראש הממשלה. הוא מונע מראש את האפשרות לשינוי שאולי יכאב, מפנה כמה שיותר אש אל מישהו אחר, ועדין יוצר את הרושם שהממשלה שותפה לאיזהשהוא נסיון מעשי לפתור את המשבר. תוסיפו למדורה קצת עבודת יח"צ וכמה טוקבקים בתשלום ורוב הציבור, כולל הרופאים, אוכלים את הלוקש הזה בכיף.

אני לא יודע אם יש סיכוי לשנות את זה בפועל, אבל לפחות חייבים לזכור את זה בתודעה שלנו: המו"מ מתנהל עם הגורם הלא נכון. שרשרת הניהול הנכונה עבור הרופאים אינה עוברת דרך האוצר, אלא שר הבריאות ומעליו ראש הממשלה. אה, אופס – הם אותו.

תגובה אחת

יונ 04 2011

צאו לי מהדת

מאת נושאים כללי

מסתמן שאני לא מהכותבים העקביים, אבל עניין רישום הדת של יורם קניוק במשרד הפנים, שקראתי עליו בהתחלה אצל נמרוד אבישר ואחר כך גם אצל תומר פרסיקו, מאד משפיע עלי.

כבר שנים שאני מנבא, ביני לבין עצמי, שיבוא יום ואזרח ישראלי יבקש לרשום אותו כ"חסר דת". זה פשוט הצעד ההגיוני היחיד לאור ההתעקשות של המדינה שפעולות מסוימות, כמו נישואין, גירושין, או קבורה, יתבצעו על ידי הממונים הרשמיים על הדת הספציפית של אותם האזרחים. ההתעקשות הזאת היא חוצפה, במיוחד עבור מדינה, שאמורה לעמוד על עקרון חופש הדת (בין היתר). עוד יותר חוצפה היא שהמדינה מתיימרת לקבוע לאזרחים את הדת שלהם (אף פעם לא מצפים לאינקוויזיציה הספרדית וכו').

התגובה הרפלקסיבית שלי לסיפור של קניוק היתה שגם אני רוצה. גם אני רוצה להיות מותר מכבלי כפיית הדת של המדינה. גם אני רוצה להצטרף, כדי שיבינו שיש כאן כמות אנשים שמעוניינים במהפך הזה, בחופש הזה, ולא רק תמהוני אחד לבדו.

אבל אז חשבתי: רגע, אם הוא יצליח, אז אולי עדיף שלא אעשה שום צעד בלתי הפיך לפני שבאמת החירות שלי לעשות דבר כזה או אחר עומדת במבחן? אולי עדיף לא להצטער אחר כך? המחשבה הזאת הזכירה לי את הטיעון הקבוע, ששמעתי מהרבה חברים חילונים, בעד חתונה דתית על ידי הרבנות: כדי שהילדים יוכלו להתחתן ברבנות, אם ירצו. הפחד הזה משתק את החילונים מלעשות צעדים דומים לשל קניוק. הם כבר אינם קשורים לדת בצורה שהרבנות מכתיבה אותה, אבל כבולים על ידי המדינה לאותה רבנות בתור האופציה היחידה לחיות כיהודים בישראל (בארצות הברית אין את המגבלה הזאת) – לפחות בעניינים רשמיים של רישום נישואין וכו'. בנוסף, המדינה אף מכתיבה להם שעליהם לחיות כיהודים, נקודה.

ההגדרה במשרד הפנים כ"חסר דת" אינה אמורה למחוק את הזהות היהודית של האזרח. קודם כל לא הלאומית, אבל גם לא הדתית. אולי אין כרגע תשתית בארץ לקיים את הטקסים הרלוונטים ללא הרבנות, אבל אני בטוח שעם השנים וההתווספות של אזרחים נוספים להגדרה הזאת תקום תשתית כזאת, ונוכל להתחתן חתונה יהודית (אפילו רפורמית, רחמנא ליצלן) גם אם משרד הפנים רושם אותנו כחילונים גמורים.

יש רק עניין אחד, שלדעתי הוא בעצם המרכזי כאן, שלא ראיתי שאנשים מדברים עליו (עוד לא קראתי את כל התגובות). מדוע בעצם בכלל נרשמת הזהות הדתית או הלאומית במשרד הפנים? זאת החוצפה האמיתית, והסתירה הקשה לעקרון חופש הדת והגזע. המהפכה הנכונה היא לא לרשום "חסר דת", אלא שמשרד הפנים ימחק בכלל את שני השדות האלה ממסד הנתונים שלו. אין שום סיבה שהמדינה תתיחס שונה אל בני הדתות השונים או אל בני הלאום השונים, אם הם אזרחים שלה. אנחנו עוד רחוקים מזה, אבל מר קניוק מקדם אותנו צעד אחד בדרך הנכונה.

אין תגובות

אוק 04 2010

ספאמרים: הם משתכללים כל הזמן.

שיחה שלא נענתה ממספר שאני לא מכיר: 03-5552926. בדרך כלל אני מתעלם, אבל חיכיתי לשיחה, אז ניסיתי להתקשר חזרה.
הבחורה שענתה לי שמחה מאד לדבר איתי. מסתבר שהיא מחברת "חופשה חלומית ישיר", ובפיה בשורות על כך שזכיתי בחופשה במלון (באילת, טבריה או ים המלח), ועוד כל מיני דברים, ועוד כל מיני הטבות, והכל בעצם בדיל של 1+1, כלומר אני משתתף בחינם, ומי שבא איתי ("אתה נשוי? יש לך חברה? בעצם תיקח מי שבא לך") משלם רגיל. בתום השטף של ההטבות מפיה של הנציגה אמרתי לה, בנימוס המירבי שהצלחתי לגייס, שאני לא מעוניין, ושתגיד לי מאיפה הם קיבלו את מספר הטלפון שלי. התגובה המיידית שלה היתה לספר לי עוד על ההטבות הנפלאות, ואז גיליתי שבעצם צריך לקנות אותן בחבילה, שבדרך כלל עולה משהו כמו 1500 שקל, אבל עכשיו אני אשלם רק 400. אולי אני לא מדייק במספרים, אבל כבר לא הקשבתי בדיוק לכל הפרטים.
שאלתי אותה שוב מאיפה יש להם את מספר הטלפון שלי.
"מהמחשב", היא ענתה לי בלי היסוס.
ניסיתי לשאול מאיפה המספר הגיע למחשב, אבל היא לא ממש הבינה את השאלה, למרות שניסתה לענות משהו לגבי בזק ו144. ביקשתי את מספר מאגר המידע שממנו הגיעו הפרטים שלי. קיבלתי מישהי אחרת, ששמה מאיה (או מיה) לוי, שענתה לי כבר יותר בהחלטיות שהחברה מחזיקה את מספרי הטלפון של "כל עם ישראל" (!), ושהמספר שלי הוגרל באקראי ביחד עם עוד עשרה. בהמשך היא חזרה על כך שאת הפרטים שלי הם השיגו מבזק \ 144, ושאין להם מאגר. אמרתי לה שהם עוברים על חוק דואר הזבל, ושאין להם אישור לפנות אלי למטרות מסחריות, אבל זה לא עניין אותה. לבסוף התפשרתי על בקשה לכתובת הדואר שלהם: ת.ז. 3033, ראשון לציון. היא גם הפנתה אותי לאתר של החברה באינטרנט. חבל להם שהתעקשה שאחפש אותם בגוגל במקום לתת לי את הכתובת, כי בגוגל מצאתי מספר לא מבוטל של אנשים, שמרגישים שהחברה הזאת רימתה אותם ושאנשיה נוכלים.
אין לי ספק שיש כאן שקרים. לא יתכן שהם מחפשים אנשים באקראיות ב144. 144 לא עובד ככה. וגם אם הם ממציאים שמות ומחפשים אותם עדין לא הגיוני שהמציאו את השם שלי. יותר הגיוני שיש להם מאגר כלשהו. אבל הם טוענים שלא. כך בעצם הם מנסים לעקוף את החוק: אם אין מאגר אז אין צורך לנהל אותו או לקבל אחריות על פנייה לאנשים למטרות פרסום \ מכירות. לטעמי הם פספסו את העיקר ועברו על החוק בכל מקרה – בזה שפנו אלי ללא רשות מפורשת, בין אם קיים מאגר לבין אם לא. כרגע אני שוקל איך לפעול.
מה שמטריד אותי בסופו של דבר, כנראה מתוך נאיביות מסוימת, הוא שאנשים מסוגלים לרדת לרמה של הצקה והטרדה בשביל כסף; שאין להם בעיה עם עצמם בסוף היום. וזה עוד רק ביחס לשיחת הטלפון עצמה, בלי להיכנס לאפשרות שהעסקאות שלהם עצמן הן רמאויות, מה שנראה מחיפוש שטחי מאד בגוגל.

14 תגובות

אוק 03 2010

כמה שבא לך

איכשהו לאחת המדינות עם הכי הרבה יצירה טכנולוגית בעולם (ישראל, כן?) יש ממשלה ללא מושג קלוש בטכנולוגיה. אני לא מדבר רק על נסיונות הזויים לצנזר את האינטרנט, אלא כמובן גם על אתרי הווב הממשלתיים. המצב גרוע כל כך שאני כל פעם מחדש נפעם ומופתע כשאני נתקל בשירות ממשלתי שימושי, ועוד יותר מופתע אם הוא ממש עובד.
לכן הופתעתי מאד לגלות שאפשר לשלם לביטוח לאומי באינטרנט. אבל השמחה נמוגה כשגיליתי שהאתר שלהם לא תקני ולא עובד בפיירפוקס. מחלתי על כבודי ועל אבטחת המידע שלי והעליתי אקספלורר. בכל זאת צריך לשלם ביטוח לאומי. או משהו כזה. מהר מאד הבנתי שיש עוד מכשול: כדי לגשת למידע האישי שלי צריך קוד או משהו דומה, שאותו ניתן לקבל רק בסניף ביטוח לאומי. הלכה הקדמה לביוב (תרגום חופשי מאנגלית). אז מחלתי על כבוד האינטרנט, והתקשרתי אליהם בטלפון, לברר כמה אני חייב. אחרי בירור קצר בישרו לי שיצטרכו לבצע בירור ארוך, ושהם יחזרו אלי. תודה, שלום.
התשובה הגיעה שבוע או שבועים מאוחר יותר, בצורה של מכתב, שבו שוברים וכו לתשלום, שעליהם כתוב בגאווה, שכאמור ניתן לשלם גם באינטרנט. חמוש במידע המעודכן ניגשתי שוב לאקספלורר הארור לשלם. ואז, אחרי שהזנתי את כל הפרטים שהיו בטופס מתברר, שהסכום לתשלום לגמרי נתון בידי. לי זה נראה\נשמע כמו: "בוא, רוצה לשלם? סבבה. כמה בא לך לשלם – ככה תשלם. יהיה בסדר."
מה יקרה עם זה? זה נרשם? זה נכנס למערכת על חשבון החוב \ תשלומים שוטפים שלי? אלהים (ואולי מישהו במשרד) יודע. אפילו מייל לא קיבלתי מהם (והזנתי אותו למערכת), רק איזה מספר אישור תשלום מחברת האשראי או משהו כזה.
זה שירות.
שלם לנו כמה שבא לך

אין תגובות

ספט 19 2010

אוהבים את החבילה שלך

מאת נושאים כללי

(המקרה הזה קרה אמנם לפני כמה שבועות, אבל עכשיו התפניתי לכתוב אותו)

הזמנתי מג'ימיקס חדש באינטרנט מחנות ישראלית. כבר כאן נתקלתי במכשול, כשהחנות הראשונה שהזמנתי ממנה הודיעה לי שאין אותו אצל היבואן, וביטלתי את ההזמנה אצלם. החנות השניה, שבמקרה גם היתה זולה יותר, היתה צריכה להזמין מהיבואן, אבל תוך ימים ספורים מההזמנה כבר שלחו אותו אלי דרך דואר שליחים. עד כאן טוב ויפה והייתי מאד מרוצה. מדי כמה זמן הייתי עושה 'ריפרש' על ההעמוד של מעקב החבילה באתר של דואר שליחים, ושום דבר שם לא זז. כל הזמן החבילה בחיפה.

באיזהשהו שלב התחלתי לחשוד שלוקח יותר מדי זמן. בשלב כלשהו לאחר מכן עלה בי החשד שהאתר של דואר שליחים לא באמת מתעדכן עם נתונים חדשים כשעושים 'ריפרש' בדפדפן. ניסיתי במקום זאת להגיע לעמוד המעקב שוב דרך הלינק שהחנות שלחה לי. קיבלתי 'אין נתונים עבור חבילה מספר…'. אחרי חיטוט קל בפרטי ההזמנה שלי גיליתי שמספר הטלפון שהחנות נתנה לדואר שליחים הוא: 5555555. הסיבה לכך היא שבחנות הנ"ל הייתי מחויב להכניס בפרטים שלי מספר טלפון בבית – ואין לי. אז רשמתי את זה סתם. הם העבירו רק את המספר הזה לדואר שליחים, מסתבר.

התקשרתי לדואר שליחים. מסרתי את מספר החבילה והם אמרו בלי להתרגש: 'כן, זה אצלנו, מתי נתאם משלוח?'. הייתי מבסוט. תיאמתי משלוח ליום שלמחרת בין 9 ל12.

למחרת התקשרו אלי מדואר שליחים שלא יוכלו למסור את החבילה כפי שתיאמתי איתם. אין הסבר. זה פשוט ככה. אין להם פתרון אחר, חוץ מלתאם ביום אחר, מ9 עד 12 או מ15 עד 18. 'אלה שעות החלוקה שלנו'. הסברתי להם שאני עובד, שהזמן שלי יקר לי, ושאין לי עוד זמן להוציא מאמצע יום עבודה נוסף בשביל התנאים שלהם. אין מענה. רק מ9 עד 12 או מ15 עד 18. 'תחשוב על פתרון'. בסוף החלטתי להגיע אליהם בעצמי לאסוף את החבילה. חצי יום כבר הלך ממילא, אז אפשר לבזבז אותו על נסיעה לשם.

הגעתי למחסן של דואר שליחים בתל אביב. הרושם הראשוני שלי היה שסדר הוא לא אחד מהדברים ששולטים שם. מיד אמרתי לעצמי שאולי מה שנראה לי מבולגן בעצם מאד מאורגן לשיטתם, ושאתן להם להנות מהספק. חיכיתי בסבלנות לאחת משתי הפקידות (מן הסתם דיברתי עם אחת מהן שעתים קודם לכן) תתפנה. זה לקח זמן מסוים, אבל בסוף התייחסו אלי. אציין לזכותם שכולם היו אדיבים מאד. בהתחלה אמרו חכה כאן, אבל עבר עוד זמן, ולא היה מענה. למרות זאת המשכתי לחכות (כבר הלך הבוקר ממילא, כבר אמרתי?). אני חייב לציין שבמשך סך הזמן שהייתי שם, בערך פעם או פעמיים בדקה נשמע קול חבטה – של חבילות אחת בשניה או ברצפה.

אחת מערימות החבילות שלא יצאו למשלוח באותו היום. שימו לב לזאת באמצע הגובה, המסומנת "שביר".

כשל "שביר"

פנה אלי אחד מהאחראים על המחסן לראות מה אני עושה שם. הסברתי לו והוא חיפש את החבילה שלי במחשב. בהתחלה אמר שהיא לא שם בכלל, והייתי די קרוב לפריצת העכבות של העצבים שלי, אבל מהר מאד הוא תיקן את עצמו ואמר שהוא רואה שתיאמו איתי איסוף עצמאי. עם זאת, בעבור עוד זמן התברר שאין להם מושג איפה במחסן בדיוק החבילה שלי (הלך הספק). הם הציעו לי שאחזור הביתה וישלחו אלי. אמרתי שזה היה נחמד, רק שאין להם שעות עבודה מתאימות לשעות שאני יכול לקבל חבילות. אז הם הציעו שבאחריותם החבילה תגיע אלי בשעות מיוחדות, אבל אני כבר הייתי סקפטי לגבי כל יכולות הלוגיסטיקה שלהם, ולא הייתי מוכן לקבל את זה. אמרתי להם שימשיכו לחפש. השלב הבא בחיפוש היה פירוק כל הערימות, שהיו אמורות לצאת למשלוחים באותו יום ולא יצאו, כדי לחפש את המג'ימיקס שלי. זה לקח עוד חצי שעה בערך, ועוד הרבה הטחות של חבילות ברצפה, אבל לבסוף הוא נמצא, אחרי שהייתי שם שעה ורבע. האריזה היתה חבולה במקצת, אבל שלמה (ייאמר לזכות הקלקר הלא ידידותי לסביבה, אבל ידידותי למוצרים).

אומרים שאם אוהבים לאכול במסעדה מסוימת אז לא לבקר במטבח שלה מעולם. אולי זאת עצה טובה גם לשירות דואר שליחים. רק שאני לא אוהב לאכול שם. משלוחים מתואמים אך ורק לשעות לא נוחות, תיאומים מבוטלים ללא כל סיבה, חבילות זוכות ליחס מזעזע, וסדר לקוי (איך יכול להיות שהם לא יודעים איפה החבילה שלי בדיוק?!). חבל שבחנות שקניתי ממנה עובדים רק איתם.

אין תגובות

אוג 05 2010

עיריית תל אביב: שלח בפקס

מאת נושאים צרכנות,שערוריות

באמת שרציתי לפרגן לעירייה: הקימו שירות שימושי, שמאפשר להזמין תו חניה דרך האינטרנט, עם מסמכים סרוקים והכל. אפילו הטופס שמבקש את הפרטים והטפסים הרלוונטיים עובד טוב. ולחצתי על "שלח" וקיבלתי הודעה שהבקשה שלי התקבלה, ולחכות 48 שעות לשליח ללא תשלום(!), או לטלפון מנציג אם תהיה בעיה כלשהיא.

רק שעברו 48 שעות, ואין תו, ואין טלפון, ואין בטיח.

התקשרתי למוקד. בזמן שצלחתי את המענה הקולי המזעזע שלהם (שניתק אותי לאלתר כי לחצתי על ספרה שאין לה שיוך) הרגעתי את עצמי ואמרתי אומר לדבר איתם רגוע.

בהתחלה הנציגה לא הבינה על מה אני מדבר, עד שהבנתי שבעצם לא הגיע אליהם שום דבר. לא בקשה, לא פיפס. ואז היא אמרה לי, בלי להתבלבל, שזה שהאתר אומר שהבקשה התקבלה זה אוטומטי, ואין קשר לזה שהיא התקבלה או לא. בנוסף היא אמרה לי שכמו שבפקס שולחים ואז מתקשרים בטלפון לוודא שהגיע, אז גם באינטרנט צריך לעשות את זה (כי אולי התקבל דף לבן, או שחור? בחיי שזה מה שהיא אמרה לי). לא עזר לי שהסברתי לה שכל המטרה של האינטרנט זה להימנע מטלפונים ומנציגים, ושאם המחשב בצד שלהם אומר לי שההודעה התקבלה, אז זה בדיוק האישור היחיד שאני אמור להצטרך לו. הדבר היחיד שהיה לה לומר לי זה: שלח בפקס. או שתבדוק שאנחנו מקבלים את זה. היא מבחינתה מנסה לעזור לי, ואני רק שלילי.

בטח שאני שלילי, כי גם כשבסוף נכנעתי ואמרתי שאשלח שוב ואתקשר לבדוק היא אמרה לי: כן, אבל אתה לא יכול להתקשר עכשיו, זה מגיע אלינו רק אחרי יומיים – תתקשר עוד יומיים.

זה רק אני, או שמערכת ממוחשבת אמורה לדעת בקצת פחות זמן מ48 שעות האם הוכנסה אליה בקשה כלשהי או לא?

ניסיתי להיות רגוע, באמת שניסיתי. אבל אני לא יכול עם החלמאות הבלתי פוסקת במערכות המחשוב ובאתרי האינטרנט המוסדיים של המדינה שלנו, שממציאה ומייצרת טכנולוגיות גבוהות באופן רציף כבר כמה עשורים. אני לא יכול עם האדישות הזאת מול כשלים תכנוניים בלתי מתבקשים במערכות, שעובדות מעולה בלי תקלות בכל אתר סביר אחר ברשת. זה ממש מגעיל אותי.

אפילו לא ביקשתי שיעבוד על פיירפוקס, או איזה בקשה איזוטרית לתמיכה בלינוקס. בסך הכל רציתי לדעת שמה ששלחתי הגיע, ועכשיו, לא בעוד יומיים.

אין תגובות

אוג 15 2009

קוים לדמותו

מאת נושאים כללי

הישראלי המצוי – גרסה 1

  • לא רואה אותך ממטר
  • אם כבר ראה אותך, הוא לא שם עליך זין

הישראלי המצוי – גרסה 2

  • בחיים, אבל בחיים, לא מוכן לצאת פראייר
  • "לצאת פראייר" כולל גם לא להשיג משהו שישראלי אחר כן השיג, אפילו אם אין קשר כלשהו לישראלי האחר, או עניין קודם במה שהוא השיג

הישראלי המצוי – גרסה 3

  1. משוכנע שכל העולם מנסה לדפוק אותו
  2. ולכן רק טבעי שינסה לדפוק את כולם (ע"ע הישראלי המצוי – גרסה 2)
  3. כיוון שכל הישראלים המצויים חווים כך את העולם, סעיף 1 באמת נכון – כל עוד נשארים בקרב ישראלים מצויים

והתוצאה?

שרשרת של טעויות משעשעות.

אין תגובות

אוג 13 2009

חוצפה

חזרתי הביתה מהעבודה וחיכתה לי הפתעה על הדלת: פרסומת תלויה של מפעל הפיס ללוטו, כוללת טור (שכבר מולא אוטומטית(?)).

זה מרתיח אותי.

זאת חוצפה בעיני לשלוח ספאם – מכל סוג שהוא: בדואר אלקטרוני, בתיבת הדואר שלי, על המכונית שלי, על הרצפה ליד דלת הבית, על ידית הדלת, כמגנט על הדלת, אפילו גרוע מזה: מדבקות על הדלת או על המשקוף. זאת השגת גבול, פגיעה ברכוש פרטי (במיוחד אם המדבקה אינה יורדת בקלות), ובאופן כללי התנהגות מגעילה וולגרית.

אבל זאת נורמה. עושה רושם שלאף אחד לא אכפת מזה. או שכן אכפת לאנשים, אבל הם שרויים בתחושה שאין מה לעשות נגד זה. אולי הם צודקים. זה עדין מעצבן אותי. ועוד יותר מעצבנת אותי האדישות של אותם אנשים לעניין הזה.

כשעולה דיון על ספאם בדרך כלל מישהו מעלה את הטיעון שזה האמצעי המעשי היחיד לעסקים קטנים לפרסם את עצמם. איכשהו קשה לי לקבל את זה כהצדקה להשגת הגבול שלהם לגבי הרכוש שלי. למה אני צריך לסבול מזה שלהם קשה לפרסם? שימצאו שיטות אחרות. למה גם צריך לבזבז (כי הרי 99% מזה מוצא דרכו ישר לזבל) כל כך הרבה נייר ומשאבים אחרים?

וכאן בעצם הרתיחה שלי לגבי מפעל הפיס: הוא הרי לא עסק קטן, כך שאפילו את הטיעון הזה אין לו. איך יכול להיות שחברה ציבורית (ממשלתית?) מרשה לעצמה ו\או מרשים לה לזבל לנו את הסביבה ואת החיים?

באמת, רק לי אכפת מהדברים האלה?

אין תגובות

יונ 15 2009

מתרחבים

מאת נושאים כללי

הגעתי למסקנה שיש לי מספיק מה לכתוב בעניינים שגם מעניינים את העולם הרחב. אז צריך (לדעתי) לכתוב את זה באנגלית, ועדיף (שוב, לדעתי) בבלוג באנגלית. אם כן פתחתי את הצד האנגלי של הבלוג הזה כאן.

זה בעצם הURL המקורי של הבלוג הזה, ואת הצד העברי שלו העברתי לURL חדש. נראה לי שאין מספיק קוראים (0?) כדי שזה ימוטט תרבויות שלמות.

לא הכל עוד מוכן שם – אין תבנית נורמלית ולא את כל העמודים של ה"אודות" וכו', אבל זה יגיע.

אין תגובות

הבא »